שקט. עכשיו מתחילים.

נושמים עמוק. מתחילים.

את אומרת שאת אוהבת לכתוב אז תכתבי. 

אם תכתבי אולי תביני את עצמך יותר טוב. 

אם תכתבי ומישהו יקרא, אולי הוא או היא יבינו אותך יותר טוב ויוכלו להסביר לך. 

שלום. 

אני אימא לתינוק בן 6 חודשים. 

ילד ראשון. 

ו...

יש לי המון מה להגיד. הרבה דברים קרו. המון מחשבות רוצות לפרוץ החוצה. אבל אני מרגיעה אותן, מחבקת קרוב ונועלת מאחורי סורג ובריח. חכו, אני לוחשת להן, אנחנו עדיין לא מוכנות. 

אני אימא לתינוק בן 6 חודשים ופתאום כל השאר לא משנה. פתאום לא משנה לי מה עשיתי, ומתי ואיפה. לא משנה לי כלום חוץ מהפרצוף הקטן הזה שסוף סוף הצליח להירדם עכשיו ובוודאי יקום בעוד כמה שעות (לא, הוא לא ישן לילה שלם. ולא, אני לא מרגישה שאני רוצה כרגע לפנות ליועצת שינה. ולא, אני גם לא פנאטית של עקרון הרצף. אני פשוט עדיין מחפשת את הדרך הנכונה לו ולי). 

ובכלל, מחפשת זה שם המשחק. מחפשת את עצמי מחדש בתוך כל האימהות, התינוקיות. 

מאז שהפכתי לאימא כל המערכות והתבניות האחרות שהשתייכתי אליהן השתנו. מערכת היחסים שלי עם אימא שלי למשל. מערכת היחסים עם הבן זוג. דברים התמוטטו והחלו לבנות עצמם מחדש. 

מרצה יקרה שלי אמרה פעם שכשמופיע מישהו חדש ומצטרף לבית (לידה, אימוץ, נישואין, שותף חדש), מערכת היחסים הנוכחית מתחילה להתנדנד כאילו היו כל בני הבית לוליינים שהולכים על חבל דק בקרקס... אם בני הבית זהירים מספיק, סבלניים מספיק ובעלי רצון, הם יצליחו למצוא שוב את האיזון ביניהם. זאת עד לפעם הבא בה מישהו יתווסף (או שמא יעזוב...). 

אז כרגע יש מספר דברים על הפרק שאני חייבת לפתור. 

אחד, זה חיפוש דירה. הדירה שלנו נמכרה וצריך לחפש אחת אחרת. אחת שתהיה נעימה, לא בקומה גבוהה, עם רצפה סבירה (כי התינוק הזה מתחיל להיות זחלן), אולי עם אמבטיה (כדי שיהיה נוח לקלח אחרי כל הזחילות), אולי עם מרפסת (כדי שיהיה אפשר לנשום יותר עמוק, להסתכל יותר רחוק), אבל באזור שלנו (כי כבר התרגלנו). 

שתיים, זה להבין מתי ואם אני רוצה לרשום את התינוק שלי למסגרת. (מסגרת. היום כולם אומרים מסגרת. לא משפחתון, לא גן, לא תינוקייה, אלא מסגרת. כי לשים ילד ב"מסגרת" זה משהו חשוב. ה"מסגרת" תעזור לו, תעניק לו כלים. הרי המשפט "ילד זקוק למסגרת" נשמע כל כך יפה וכל כך הגיוני... ). 

שלוש, וזה אחד קשה, להבין מה עושים הלאה. נגיד ורשמתי את הילד למסגרת שלו. מה המסגרת שלי? עבורו אני צריכה להחליט אם אני רוצה משפחתון, גן, תינוקייה, בהיקף של יום שלם או עד אחת, ואולי בכלל מטפלת. יש הרבה אפשרויות אבל בסך הכל הן מוגבלות ומובנות. יחסית. אבל מה אני עושה הלאה? לאן ממשיכים מפה? 

זאת שאלה נוראית ואיומה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה עכשיו. 

את הלימודים שלי (לימודי תואר שני, עם כאבי ראש, סמינריונים ואפילו תיזה) סיימתי לעת עתה. אבל, והאבל הזה הוא גדול ואימתני, (ולא סתם המילה אנו מתאבלים עם המון אבלים, כי אבל זו תמיד שאלה כל כך כואבת ועוקצת ופוגעת באושר שלנו). א-ב-ל אני יודעת שהמקצוע הזה שבו בחרתי הוא, ככל הנראה, לא המקצוע המיועד לי. 

אז מה כן?

עבדתי בעבודה שנהניתי ממנה. כן, כן, במקצוע שלי. התפטרתי בשל הלידה. זה היה רחוק מדיי וגבה מחיר רגשי גבוה מידיי לאישה שהיא אני היום (חרדה מכדי להיות רחוקה מתינוקי ורגשנית מכדי לא לקחת דברים ללב). אז כרגע לא עובדים. 

אז מה כן?

אולי נשארים בבית יותר משנה? 

עלתה בי אפילו מחשבה לפתוח משפחתון או לחפש שותפות בגן. 

ואולי, אולי משהו אחר בכלל? 

אז המון שאלות. זה מה שאנסה להבין כאן.
מקווה שאצליח.

נ.ב. אה. ויש עוד משהו. משהו מעצבן ביותר שקיוויתי להסתיר מכם אבל בסוף הרגשתי שאני לא מסוגלת. רשיון. אני צריכה לעשות רישיון ישראלי (יש לי רישיון אמריקאי שלא תופס כאן). וזה אמור להיות פשוט. אבל זה לא. זה הפך להיות כל כך מאוס ומעצבן וכמו איזו קוץ קטן שננעץ בכף הרגל שלפעמים מרגישים בו ולפעמים לא, ולפעמים בכלל לא בטוחים שהוא קיים, אבל הוא שם והוא דואג להזכיר לנו את זה בכל פעם כשאנחנו באמת שוכחים... אז... אני צריכה לעבור טסט אבל השנים של חוסר הנהיגה עשו את שלהם ואני, כמו שאומר המורה המקסים שלי לנהיגה, "לא משופשפת". אז צריך לשפשף אבל קל יותר להימנע מהשפשופים ולחפש תירוצים למה לא. למשל, זה ששיעורי נהיגה זה ממש יקר ואני כרגע בבית עם התינוק. אפשר להגיד ממש עקרת בית, ובכלל, למה אני צריכה רשיון? הסתדרתי מצויין גם בלי.

...
יואו. קראתי שוב את הפוסט לפני פרסום. אני אימא. אני. אימא. טירוף. כבר שישה חודשים שאני אחת מאלה, מהאימהות האלה עם העגלות שהייתי רואה ברחוב ועכשיו אני חלק מהן, ועדיין לא מאמינה.